MIŠNA: Jak se napomínají svědkové v hrdelních sporech? Přivedou je a vážně je napomenou: Snad nebudete mluvit z domněnky, z doslechu, jako svědek ze slov svědka, nebo že jste to slyšeli z úst důvěryhodného člověka; nebo snad nevíte, že vás nakonec prověříme zkoumáním a vyšetřováním. Vězte, že hrdelní spory nejsou jako majetkové spory. V majetkových sporech člověk dá peníze a je mu odpuštěno; v hrdelních sporech na něm visí jeho krev a krev jeho potomstva až do konce všech pokolení. Tak jsme to našli u Kaina, když zabil svého bratra, neboť je o něm řečeno: „Hlas krve tvého bratra ke mně křičí ze země“ (Gn 4,10). Neříká „krev tvého bratra“, ale „krve tvého bratra“: jeho krev a krev jeho potomstva. Jiný výklad: „Krve tvého bratra“: že jeho krev byla rozmetána po stromech a kamenech. Proto byl člověk stvořen na světě sám, aby se učilo, že každému, kdo zahubí jednu duši, se přičítá, jako by zahubil celý svět, a každému, kdo zachová jednu duši, se přičítá, jako by zachoval celý svět. A kvůli pokoji mezi lidmi, aby člověk neřekl svému druhovi: Můj otec je větší než tvůj otec; a aby heretici neříkali: V nebi je mnoho mocností. A aby se zvěstovala velikost Krále králů králů, Svatého, budiž požehnán: člověk razí mnoho mincí jednou pečetí a všechny jsou si podobné; Král králů králů, Svatý, budiž požehnán, však vyrazil každého člověka pečetí prvního člověka, a žádný se nepodobá druhému. Proto je každý povinen říci: Kvůli mně byl stvořen svět. A snad řeknete: Co je nám do tohoto trápení? Vždyť už je řečeno: „On je svědek, buď viděl, nebo věděl“ atd. (Lv 5,1). Snad řeknete: Proč bychom se měli provinit krví tohoto člověka? Vždyť už je řečeno: „Když hynou svévolníci, je jásot“ (Př 11,10).
משנה: כֵּיצַד מְאַיְימִין עַל עֵידֵי נְפָשׁוֹת הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְימִין עֲלֵיהֶן שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מֵאֹמֶד וּמִשְּׁמוּעָה עֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שְׁמַעְתֶּם אוֹ שֶׁמָּא אֵי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵינוּ לִבְדּוֹק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן כְּשֶׁהָרַג אֶת אָחִיו שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר דְּמֵי אָחִיךָ שֶׁהָיָה דָמוֹ מוּשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ נִבְרָא הָאָדָם יְחִידִי בָעוֹלָם לְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלִין עָלָיו כְּאִילּוּ אִיבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵים נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלִין עָלָיו כְּאִילּוּ קִיֵים עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבִּרְיוֹת שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ וְשֶׁלֹּא יְהוּ הַמִּינִין אוֹמְרִים הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת יֵשׁ בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכוּלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה. וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָיב לוֹמַר בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע וְגו׳. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה: