GEMARA: „Není-li při tom vědomí na začátku“ atd. Proč vidíš důvod říci, že vnitřní odkládá a vnější usmiřuje, a ne vnější odkládá a vnitřní usmiřuje, nebo oba odkládají, nebo oba usmiřují? Jak je to tedy? Řekl
rabi Jaakov bar Acha: Viděl jsem jedno slovo:
Reš Lakiš namítl před
rabi Jochananem a ten mu odpověděl. Ta věc se týká rozdílů mezi smířeními, ale nevím, co mu řekl.
Rabi Zeira mu řekl: Snad je to toto: Proč vidíš důvod říci: o nečistém, který jedl čisté, nebo řekněme o čistém, který jedl nečisté? Písmo učí: „A jeho nečistota je na něm“
(Lv 7,20): o nečistotě těla, ne o nečistotě masa. Nebo oba usmiřují? Jak je to tedy? „A vyzná nad ním viny“
(Lv 16,21) – to jsou úmyslná provinění; „jejich vzpoury“ – to jsou vzdory; „jejich hříchy“ – to jsou neúmyslná provinění. Když je řečeno: usmíří? Řekl
rabi Ami jménem
Reš Lakiše: „A kozel ponese na sobě všechny jejich viny“
(Lv 16,22): zachytil úmyslná provinění a nechal neúmyslná, aby se řeklo: jako úmyslná provinění, u nichž není povinnost oběti, tak i neúmyslná provinění, u nichž není povinnost oběti. A proč sem přišla?
Rabi Ila jménem
rabi Jasy: K odložení. Ať tedy odkládá i u těch, kdo jedli ohavnosti a plazy, když je to v prostém významu zahrnuto.
Rabi Šmuel jménem
rabi Zeiry: „Jejich hřích“, „jejich hřích“. Jako „jejich hřích“, řečený jinde, je to, u čeho je povinnost oběti, tak i „jejich hřích“, řečený zde, je to, u čeho je povinnost oběti za hřích. Vyloučena jsou úmyslná provinění, u nichž není povinnost oběti. Zbytek: Kozel připravovaný uvnitř a Den smíření odkládají. Co ti zbylo?
[Případ], kde není vědomí na začátku, ale je vědomí na konci.
הלכה: אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִילָּה כול׳. מַה חֲמִית מֵימַר. הַפְּנִימִי תוֹלֶה וְהַחִיצוֹן מְכַפֵּר אוֹ הַחִיצוֹן תוֹלֶה וְהַפְּנִימִי מְכַפֵּר אוֹ זֶה וָזֶה יִתְלוּ אוֹ זֶה וָזֶה יְכַפְּרוּ. מַאי כְדוֹן. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. מִילָּה חֲמִית. רֵישׁ לָקִישׁ אוֹתִיב קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן וָאֲתִיב לֵיהּ. מֵחִלּוּקֵי כַפָּרוֹת הִיא מִילְּתָא. וְלֵינָה יְדַע מָה מַר לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זֵירָא. דִּילָמָא דָא הִיא. מַה חֲמִית מֵימַר. בְּטָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר אֹו נֵימַר בְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא. תַּלְמוּד לוֹמַר וְטוּמְאָתוֹ עָלָיו. בְּטוּמְאַת הַגּוּף. לֹא בְטוּמְאַת בָּשָׂר. אוֹ זֶה וָזֶה יְכַפְּרוּ. מַאי כְדוֹן. וְהִתְוַדָּה עָלָיו עֲווֹנוֹת אֵילּוּ הַזְּדוֹנוֹת. פִּשְׁעֵיהֶם אֵילּוּ הַמְּרָדִים. חַטֹּאתָם אֵילּוּ הַשְּׂגָגוֹת. כְּשֶׁאָמַר יְכַפֵּר. אָמַר רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲווֹנוֹתָם. תָּפַשׂ הַזְּדוֹנוֹת וְהִנִּיחַ הַשְּׁגָגוֹת. לוֹמַר. מַה זְדוֹנוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן חִיּוּב קָרְבָּן. אַף הַשְּׁגָגוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן חִיּוּב קָרְבָּן. וְלָמָּה בָאוּ לְכָאן. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. לִתְלִיָיה. וְיִתְלֶה עַל אוֹכְלֵי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים בְּמַשְׁמַע. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְשֵׁם רִבִּי זֵירָא. חַטֹּאתָם חַטֹּאתָם. מַה חַטֹּאתָם שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חִיּוּב קָרְבָּן. אַף חַטֹּאתָם שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חִיּוּב חַטַּאת. יָצְאוּ זְדוֹנוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן חִיּוּב קָרְבָּן. שִׁיּוּר שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׁה בִפְנִים יוֹם הַכִּיפּוּרִים תּוֹלֶה. מַה שִׁיַירְתָּה. אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִילָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף.